הפיסול הרזה

באמצע המאה הקודמת פשטה אופנה סגפנית בכל תחומי האמנות והעיצוב. ה"תיאטרון הרזה" (מייסודו של הבמאי גרוטובסקי), "השיר הרזה" (כתיבה המיוחסת לנתן זך), הציור הרזה, וכן הלאה. אולי היתה זו תגובת הנגד לחברת השפע ונזקיה, ואולי נסיון לקלף שכבות מיותרות כדי להתקרב אל העיקר, אל המהותי שבנפש האמן והצופה כאחד.
ההרגשה ש"כבר הכל נאמר" וכבר הכל נוסה, הובילה זרמים חדשניים באמנות לפנות אל הפשוט ביותר, אל השתיקה ואל הדף הריק, מעין לוח חלק שמעורר להתחיל מבראשית, במשוחרר מנטל הדורות הקודמים.

האם נסיונו של ג'יאקומטי נימנה גם הוא על כיוון זה, של צימצום עד למינימום,
כדי להתנער ולהיפטר מעודף נתונים 'טפלים' ולהגיע אל העיקר ?
ג'אקומטי שנולד בשוויץ, על גבול איטליה, החל דרכו כסוריאליסט, וקבע את מושבו בפאריז. שם התידד עם אנשי רוח כז'אן פול סארטר ומשוררים סוריאליסטיים כפול אלואר והתקרב לאמנים ייחודיים, ביניהם פיקאסו וחואן מירו. אכן השפעתם על אישיותו ניכרת בעבודותיו ובשאיפתו לפרפקציוניזם באמנות ובחיים. הפיסול השדוף של ג'אקומטי מקבל משמעות חזותית שאפשר להבחין בה כמה מסרים, אישיים, חברתיים, והגותיים.

- מבחינה אישית, לפי דבריו, זהו האופן שבו הוא רואה את האשה, את האדם, תוך שהוא חודר לפנימיות החשופה, ללא כחל וסרק אסתטיים. אכן הדמויות מתוחות ודקות כהשלכת צללית בתנועה לקראת משהו, בעוד הרגליים נטועות היטב בקרקע.

- מבחינה חברתית הפיסול הסוריאליסטי של ג'אקומטי קיבל תפנית מחאתית בעיקבות ההרס הפיזי והמנטאלי של אוכלוסיות שלמות במלחמת העולם השנייה ותחת הרושם של זוועות הפצצה האטומית בהירושימה. הרעב והחסר ניכר היטב בדמויות המחוספסות והצרובות שהעמיקו את המשמעות ה'אנורקטית' של סגנונו הראשוני.

- מבחינה הגותית הפיסול הרזה המחיש בצורה קולעת את תמצית הזרם האקזיסטנציאליסטי של סארטר: "הקיום קודם למהות". הצללית המפוסלת של ג'אקומטי משקפת את הקווים התמציתיים של האדם, ללא התוספת שהצטברה בכפוף לנסיבות חייו ולגופניותו. הפסלים מהווים אם כך נקודת פתיחה קיומית שסביבה ועל גבה יכול הצופה לבחור את ההתפתחות המהותית הטובה בעיניו.

///

הלובי בסניף ראשל שיעור בסטודיו
חזרה לעמוד טקסטורה