הקו המהיר
החיקוי האמנותי
> בחזרה לדף מבט על יצירה
החיקוי האמנותי
עוד מהתקופה הקלאסית שאפו האמנים לחקות את המציאות בצורה הטובה ביותר.
גדולי הפילוסופים בררו את מושג ה"מימזיס" - החיקוי באמנות. לפי אריסטו זה טוב,
לפי אפלטון זה מפוקפק.
אפלטון חותר לאמת הצרופה, לכן כל חיקוי מוגדר אצלו כשקר.
אריסטו מוצא שיש בכך מרפא לנפש הצופה,
שיכול להתרשם ממציאות חייו בצורה אובייקטיבית,
כשזו משתקפת לפניו כמו במראה.
בתקופתנו השאלה מתעוררת מחדש, בייחוד כשעולה על הפרק הסגנון הריאליסטי.
ניקח לדוגמה את הפסל רודן. פסליו נראו כה ריאליסטיים עד כי חשדו בו כי יצר אותם על דוגמנים
בשר ודם...
כמה דומה הדבר לדוגמאות העתיקות שמביא אריסטו :
ציור התפוחים שמגרה להושיט יד... כדי לטעום,
או ציור המסך שמושך את הצופה להסיטו הצידה. באותו רגע האדם מתבונן גם בתמונה וגם במגבלות חושיו.
לכן הריאליזם לא נמצא במצב תחרות עם המצלמה.
הערך המוסף של התמונה 'המדויקת' מוחדר על ידי האמן דרך הזווית השונה,
דרך תוספת פרט ניגודי (שמשנה את כל הפרספקטיבה של המבט),
דרך כותרת מקורית, המסיטה את מה שנראה לעין אל תפישת עולם חדשה.
איזה ממד מקבל פסלו של רודן, מעל ומעבר לחיקוי המושלם ?
הכותרת שנתן לפסל המפורסם "האדם החושב"
ממקדת את המבט על הריכוז של כל השרירים בפעולה הפנימית של המחשבה,
וכן על השילוב האנושי המופלא בין גוף ורוח.
הבעת הפנים "החושבת" מעוררת בצופה את השאלה: על מה הוא חושב ?
והתשובה יכולה להימצא בצופה עצמו, כאדם המיוצג בפסל:
'האם גם אני מסוגל לרמה כזאת של ריכוז, 'בכל מאודי' ?
מראה הפסל גם מעורר להתבוננות פנימית, בשאלה - 'מהו הנושא שדחוף לי לחשוב עליו, במציאות חיי'?
לכן הפסל, ריאליסטי ככל שיהיה, הוא בבחינת משל וסמל. והנמשל נמצא בעינו של המתבונן.
בלי מילים
בסטודיו
